לא פעם אני נישאת אל עברי, אל שנות הילדות הבית שעמד באמצע הדונם .
לא הייתה גדר מפרידה, מעט מאוד שכנים , ולגור בבית פרטי עם גינה לפני ארבעים שנה – רק היום אני לומדת להעריך.
אני זוכרת את החזרה ברגל מבית הספר כחוויה מרגשת , את השדות הפתוחים מלאים בהבטחה שזו האדמה יודעת את עצמה. ניסיתי להלך בה בידיעה שיום אחד גם אני אדע את עצמי והרי היא הנותנת כל טוב, פירות וירקות מביאה את" ששתלנו בתחתונים לעליונים "
זוכרת את הוריי בפשטות ממכרת לבושים צנוע עובדים את האדמה. אמא הייתה עקרת בית ואבא עבד בחוץ . הגינה והחיות ואנחנו היינו בידיים של אמא. המשכורת בידיים של אבא.
בגינה גדלו לתפארת ירקות ופירות. התרנגולות נתנו ביצים , והכלבים והחתולים שמרו עלינו מנחשים ועקרבים. אבא היה רודה דבש שלוש פעמים בשנה במחסן מאחורי הבית. עבורי לאכול בריא, לפגוש בחלון את נוכחותה של אמא ב"אופן טבעי" . היה ברור מאליו.
בבית החיים היו צנועים . סביב האח בחורף שכנים באים ויוצאים. כל אחד מביא מפרי עמלו מתחלקים .
הבית היה מכניס אורחים , אני זוכרת את דלת הרשת שתמיד הייתה פתוחה לאחד הכיוונים , זוכרת את הירקות והפירות שהוריי שמו בחזית הבית לעוברים והשבים אולי חסרים הם...
כל אחד די לצרכיו. גדלתי דרך אותה הבנה . ברגע שאתה דואג לאחר האחר דואג לך...
בימים ההם הדברים נעשו מהלב. אף אדם לא פחד לאבד , הדלתות היו פתוחות לנתינה.
אני ילדה אורגנית שטיפסה על עצים ישנה עם חיות , התכרבלה סביב האח וגדלה עם אמא . אכלתי אוכל מהאדמה וביצים מהלול.
ההיסטוריה הזו חקוקה בליבי- היא גרעין הנשמה האורגנית שבי.
ואז.... גדלתי וגיליתי את העולם מחוץ לגינה והבית על הדונם. גיליתי בבית הספר היחיד כשני קילומטר בלבד עולם חברתי חדש.
נעלי נייק ואדידס, מותגים, הורים עובדים וצרור מפתחות על צוואר. גם אני רציתי מותרות אלו , הוריי מהחוץ נראו מיושנים.
הסדק נפער ואני שראיתי את היופי במה שהיה מנת חלקי החלפתי את עולמי בדרישות חדשות. נשלחתי לכיתת ספורט, היכן שלומדים הכי טובים אפוא שלובשים רק בגדים מיוחדים ונדבקתי בחיידק טורף.
מחול השדים לא פסק כמה שקבלתי לא הספיק. ככל שריצו אותי הפכתי לדורשת .
שכחתי את הוריי ואדמתי. הבטתי בהם מלמעלה בזלזול וכפירה.
הוריי נאלצו לספק את תאוותי .אמא יצאה לעבוד הבית לעולם לא הוזנח אבל לה הפסיקו להיות חיים.
אמא יותר לא הייתה בבית. היא גילתה את הכסף אבל איבדה את הלב הרחב .
אבא חיפש עוד הכנסה, ואני הבטתי בהם באומללות שהיום אני מבינה שהייתה שלי.
הגינה הוזנחה והחיות התמעטו. אמא הייתה עייפה רוב הזמן ואבא בעבודה.
התפתחנו מאוד .
הפכנו לעבדים של הזמן. והמציאות החדשה הכתה בנו שורשים עבים.
את משא הכומתה החברתית משכתי עד גיל 29. ואז קמתי מתוך האדמה ההיא , אותה אדמה שנתנה פירות ופירקתי כל חלקה בחיי.
מצוות "לך לך מארצך"...
היום כאמא לשני בנים , אני שומרת על אדמתי. אני מגדלת ילדים אורגנים באהבה.חושפת אותם לטבע האלוהי ודורשת אותם לתיקונם .
הם חיים בעולם הרבה יותר מפותח משלי, אבל שורשיי כל כך נטועים באדמה ההיא שאין לעקרם משורש. משם אני שואבת את כוחי. לא מהחוץ המדומה. אני עוזרת לילדיי לחפש את מרכזיותם, קו האמצע של עצמם, משם לשאוב כוח ולפעול. אני מחויבת לדוגמא אישית לאורגניות שלי.
מסביבנו הטבע נותן אין סוף דוגמאות החזק שורד...
ומיהו החזק ?
אותו" העץ הנטוע חזק באדמה ואמיריו בשמיים"
הלוואי וכולנו נזכה לגדל את העצים -הילדים שלנו.
